איום בטחוני (טרום המלחמה)
שדות נגב משתרעת, כאמור, בצפון מערב הנגב, ושדותיה נושקים לגדר הגבול עם עזה. מאז הקמתה – וביתר שאת בשנים האחרונות – היו יישובי המועצה מטרה לטרור מעזה ובשנים האחרונות לירי מאסיבי של רקטות וטילים מעזה. ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלמי שבים ומנסים לפגוע בחיי התושבים,
בבתים ובשדות, פעם אחר פעם: במבצע עמוד ענן, נורו לעבר ישראל כ-1,500 טילים; במבצע צוק איתן כבר נורו מעזה 4,000 טילים ובמבצע שומר החומות נורו 4,400 מעזה – 1,700 מהם הישר ליישובי שדות נגב.
המחבלים אינם מסתפקים בכך והם מנסים, מפעם לפעם, להפריח בלוני תבערה ובלוני נפץ כדי להצית שריפות בשדות ובמשקי הבתים. המחבלים אף שבים ומנסים לכרות מנהרות מתחת לגדר הביטחון מעזה לתחומי ישראל כדי לאפשר חדירת מחבלים לתחומינו.
מענה צבאי ואזרחי לאיום הביטחוני
כדי להגן על חייהם של הילדים והמבוגרים המשמשים מטרה לטילי האויב, צה"ל מצידו מוסיף לשכלל את אמצעי ההגנה שפיתח ובראשם "כיפת ברזל", המערכת המשוכללת בעולם ליירוט טילים באוויר בזמן מעופם. הצבא גם מפתח מערכות לחשיפת מנהרות ולחסימתן, ובה בעת, מפתח אמצעי תצפית וחיישנים שנועדו לסכל ניסיונות של מחבלים לחדור לתחומנו מעל לגדר. לצד האמצעים הצבאיים המתקדמים ננקטים גם אמצעים להתגוננות אזרחית. על פי הנחיות הממשלה, בכל מוסדות החינוך המצויים ביישובים המרוחקים עד 7 ק"מ מהגדר הותקנו אמצעי מיגון מתקדמים ביישובים המרוחקים עד 15 ק"מ מהגדר נבנו במוסדות החינוך מרחבים מוגנים (ממ"דים). בבתי התושבים בעוטף עזה נבנו ממ"דים כדי להגן על חיי התושבים, אולם, בחלק גדול מהיישובים עדיין אין מיגונים בבתים התושבים החשופים לירי ללא אמצעי מיגון.
המציאות החדשה: היום שאחרי ה-7 באוקטובר
לדאבוננו הרב, למרות כל האמצעים הטכנולוגיים וההשקעות שהושקעו, נוכחנו לדעת כי תפיסת ההגנה בעוטף עזה נכשלה. מכשול הגבול המדובר, יחידות הצבא והמודיעין כשלו. כל ילד שגדל בעוטף הכיר בכך שאת המכשול בעזה לא ניתן לעבור וגם אם מידי פעם חודרים מחבלים, זה אירוע נקודתי שניתן להכיל. המציאות הייתה קשה אך נסבלת.
אחרי אותו בוקר ארור, הביטחון האישי של כולנו נפגע, אך לתושבי העוטף הוא נרמס! לאחר שעות ארוכות בהן היו צריכים להתמודד את מול מאות מחבלים ללא עזרתם של הצבא והמשטרה.
מאות מחבלים חדרו ליישובים, שרפו, טבחו והחריבו כל מה שנקלע לדרכם.
נשים שבעליהן בכיתת כוננות שומרים על היישוב בחירוף נפש, אוחזות בידית הממ"ד, שם הן נמצאות עם ילדיהן הבוכים, ומתחננות שהיריות והדפיקות על דלת הממ"ד יופסקו. וכך שעה, אחר שעה, אחר שעה.. ואין מושיע…
המחבלים לא הבחינו בהגדרות המדינה איזה ישוב נחשב ״קו קדמי״, ״עוטף עזה״ או ״קו עורפי״. הם חדרו לישובים עמוק מעבר לקו העורפי וכמובן ששם התושבים לא היו מוכנים להתמודדות עם אירוע בהיקף כזה.
תחושת הפחד והרגשה שאין על מי לסמוך של התושבים, מעוררים תחושות קשות שלא הכרנו גם לא באירועים הכי טרגיים ובכל מלחמות ישראל. באופן מצמרר, הטרגדיה גורמת לתחושה שאנו מכירים רק מהסיפורים מהשואה. רק הפעם לא קעקעו מספר על ידם, הפעם קעקעו את תמונות הזוועה ואת רגעי הפחד על נפשם…